בחודש אוקטובר 2013 הייתי עם יונתן בני בלבוב וגם בעיירה טורקה בה נולדה אמא ומשפחתה ובסטרי סמבור בה נולד אבא ומשפחתו. כל המשפחות ניספו. יש להנניח כי בבלזץ.

*****************

רחוב קְרוּלָה לֵשּׁצִינְסְקֶגוֹ 36, היום  מִיחִנוֹבְסְקִיךְ בְּרַצִ'י,
כאן נולדתי בשנת 1925, כאן נולד אחי יעקב ז"ל בשנת 1921, בזה הבית נולדה אחותי יפה בשנת 1923 ואחותי הצעירה בשנת 1933.
למראית עיין הכול כמו שהיה.
אותן מדרגות בכניסה לבנין רק השער נעול, אין כניסה לזרים. צריך לדעת קוד, "צריך לצלצל פעמיים". שני חלונות בקומת קרקע מוכרים לי. מדי פעם כאשר אחי החליט, השליך את הילקוט בעד החלון ובמקום לבית הספר הלך לשחק כדורגל.
בפינה מול הכניסה לבית, הייתה חנות מכולת של מר שְּׁטְרוֹ, שהציל אותי מידי שיכורים גויים. היום בחנות מחליפים כספים.  לא יהודים חלפנים, הם לא קיימים. חיפשתי, אולי אנשים זקנים שהכירו את הסביבה מהימים ההם. לא, אפילו לא פולנים. יהודים? לא היו פה! זקנים מתו. רק אישה זקנה בת 80 אולי, דוברת פולנית  גרה בבית הגובל לבית "שלנו". שלום לך גברתי, אני דובר פולנית וגם את? כן היא עונה, דוברת פולנית רק עם חתולים, כי אין עם מי לדבר, כולם אוקראינים וכולם הגיעו ללבוב אחרי המלחמה אחרי שנת 1945.
הנה הדרך לרחוב קוֹרְדֶצְקַיגוֹ  היום סְטֶפָנִיבְנַיי אוֹלִנַיִי לבית ספר ע"ש קורדצקיגו, בו למדתי בכיתה א' ו ב'. שום שינוי. אותן חלונות, רק כניסה אחת חסרה, אותה דלת. איש לבוש מדים, לא שוטר ולא חייל, עמד ושאל מי ולמי אתה באתה. בקשתי להיכנס ולראות, בקשתי לראות קירות מבפנים אולי יספרו מה ראו, אולי זוכרים מה שהיה לפני 81  שנים, אולי יצביעו על מי שמבין לשם מה באתי. האיש הצביע על האישה שישבה בפרוזדור צר וקצר, שבזמנים ההם היה רחב וארוך מאוד. שלום לך גברתי, הייתי במקום הזה, בבית הספר הזה לפני 81 שנים. באתי הנה, באתי הנה והמילים נתקעו בפי. לא יכולתי להמשיך ולא היה צורך. מיד הופיעה אישה וצעירה הציגה את עצמה ברוסית. אני גלינה והוסיפה, באנגלית הלינה, מורה אנגלית.
יונתן היה מרוצה שסוף סוף יכול לא רק להבין אלה גם לשוחח. גלינה הזמינה אותנו לחדר מורים. במעמד זה סיפרתי כי אחי, אחותי ואני היינו תלמידים כאן בבית הספר, במבנה  הזה. אחי החל משנת 1928, אחותי משנת 1930 ואני משנת 1932 עד לשנת 1934. "אלוהים שלח אותך הנה", אלוהים אמרה גלינה. אולי עניתי. גלינה המשיכה. אנחנו זאת אומרת המנהלת שהיא אישה נמרצת, החליטה לערוך ב-6  בדצמבר השנה טקס לקראת 110 שנים לקיומו של בית הספר. חיפשנו באינטרנט פרטים או ידיעות לקראת החגיגה ולא מצאנו כלום. המשיכה, "אלוהים שלח אותך אלינו". אחרי השיחה הקצרה, התקשרה טלפונית למנהלת שבקשה להיפגש בשעה 3 אחה"צ. נעניתי לבקשתה והגענו לפגישה שהתקיימה במשרדה. הן היו שלוש. המנהלת, גלינה, עוד מורה. הבנתי מהשיחה שבית ספר זה הוא לבנים בלבד וממומן על ידי הכנסייה האוקראינית אורתודוקסית. מסתבר כי שותפים לשיחה לא מודעים על התקופה שלפני מלחמת עולם שנייה. כל מילה כתובה בפולנית נמחקה. יהודים לא היו כאן מעולם. הבהרתי לכם שבית ספר זה עד שנת 1939 נשא שם "בית ספר יסודי (7 שנים) ממלכתי פולני על שם  הכומר קוֹרְדֶצְקַי. לא אמרה המנהלת, זה לא היה בית ספר פולני. אבל הסברתי לה שמשנת 1921 עד 20 בספטמבר שנת 1939 המושג "אוקראינה המערבית" לא היה קיים. זאת הייתה פולין, והשלטון היה פולני. אמנם חיו כאן גם אוקראינים, ארמנים, מעט צוענים והרבה יהודים. הרגשתי כי קשה היה למנהלת לעכל את ההסבר. חיש חזרתי לנושא הקודם והמשכתי. הבנים ובנות למדו בנפרד וכך גם הכניסה לבית הספר הייתה נפרדת. לא הבינו, אבל שמו לב כי כניסה אחת אטומה עכשיו. מסרתי גם שמו של מר פָא-דְוֶוה ( Pa Dwe) מורה דת יהודית. מסרתי גם שמו של חבר הכיתה, שנייצר, בן דת משה, בנו של רופאה ורופא וקפיטן בצבא פולין. הסברתי לכם שבשבתות אנחנו, קבוצה קטנה של ילדים בני דת משה אמנם היינו נוכחים בשעורים בשבתות אבל פטורים מלכתוב. בקושי הבינו על מה אני מדבר. עוד פרט. ספרתי להם כי היית נוכח בחגיגה בסיום 7 שנות לימוד של אחי, כל תלמיד קבל תג ועליו שם חרוט של התלמיד שהוצמד לדגלון. הדגלונים העבירו למשמרת לעלית הגג של בית הספר. המורים ומנהל אחזקה, עלינו לעלית הגג אבל המקום היה חשוך ומלא חפצים שונים לכן לא המשכנו בחיפוש. אני חושב שבעתיד ימשיכו בחיפוש הדגלונים.

כעבור שיחתנו, ברורים ושאלות שנמשכו כשעה, העניקו לי חוברת באוקראינית – львів украініан натіональ gymnasium оф гуманітies спеціалізінг ін енгліш аnd студії оф ukraine – ובו שירים והרכב ההנהלה ומורים בבתי ספר מסונפים ללבוב.
נפרדנו וההתרגשות הייתה דו כיוונית. התבקשתי לשלוח אליהם בדאר אלקטרוני עוד פרטים הקשורים לבית הספר כפי שאני זוכר מימים ההם.

כאמור, לא באתי ללבוב לחפש רשומים בארכיונים ובעקבותיהם עושר או אפשרות לרכוש אזרחות נוספת.
לא באתי לחפש בית העלמין הישן ושאינו קיים עוד, והמצבות שהיו בו ונקרעו מהמקום על יד אזרחים מקומיים ונאצים הגרמנים בשנת 1941-1944.
לא באתי לחפש נספים כי הם ברובם נשלחו ונשרפו בבלזץ.
לא באתי ללבוב לשיר שירי מולדת ולהפגין.
באתי כפי שכתבתי בפתיחה לראות ולספר, להחריש ולחוש ולהיפרד.