מאי – 1997 התחלתי לכתוב. כבר הרבה זמן אולי שנים חשבתי לכתוב קצת על מה שעבר עלי, בזמן מלחמת עולם השניה בשביל ילדי ובמיוחד בשביל הנכדים שלי. הזמן חולף מהר ואני חוששת שאם אחכה עלול להיות מאוחר. לכן החלטתי לנסות לספר לנכדים היקרים שלי, שאני מאד מאד אוהבת אותם, שתמיד שואלים המון שאלות ואפילו אור כבר שאל אותי – מה פרוש המספר שעל ידי? אינני יודעת אם אצליח להעביר על הניר את מה שאני רוצה, כי בדרך כלל יותר קל לספר מאשר לכתוב. ואולי העברית שלי לא מספיק טובה, אבל אני אשתדל. כשמלאו לו 60 שנה כתב סבא בין היתר על הבית שלנו שהיה בו אושר בריא וזו האמת. היה לנו בית חם וטוב. היינו 4 ילדים, אמא ואבא.

משפחת סמט. התמונה נשלחה ארצה מארה"ב

הורי מאד דאגו לחינוך שלנו. למדנו בשני בתי ספר. בבוקר בבית ספר פולני ואחרי צהרים בבית ספר עברי, שהיה כרוך בהוצאות כספיות (שלא היו להם) וגם לנו הילדים היה קשה, כי לא היה פנאי לשום דבר אחר. רק לימודים ושעורים וגם עזרה בבית. ובכל זאת אני חושבת שהיינו גאווה להורי בהישגינו בלימודים ובמיוחד בבית הספר העברי. דברנו אז כבר עברית, מדובר בשנת 1933 בערך.

סבתא מרים בגן הילדים (למטה) מחזיקה את השלט מצידו השמאלי.

הורי חלמו להגיע לארץ ישראל. דברנו הרבה על החלום והגעגועים למולדת משלנו ולעזוב לתמי את האדמה האנטישמית. ללא מעצרים שאני זוכרת עד היום והשנאה שלהם כלפינו ואני שואלת למה? מה עשינו להם? העם היהודי צריך להחזיק בציפורניים את ארצנו היקרה כי בלעדיה אין לנו קיום בעולם הזה. לכן המסקנות ברורות. פרוץ מלחמת העולם השנייה, ראשון בספטמבר 1939, אני הייתי אז בת 13. אני זוכרת את הידיעה שהגרמנים פלשו לפולין. הורי בטח הבינו את משמעותה, אבל אני לא ידעתי מה זאת מלחמה. רק מלימודי היסטוריה שמעתי וקראתי על הזוועות ועל הסבל. ולמען האמת זה היה די מרוחק מהבנתי. מאד פחדתי. הרגשתי והבנתי כי אסון מחריד מתקרב ליהדות החיה על אדמת פולין. היה זה יום שישי אחרון לפני שהנאצים פלשו לעירנו. אמא הכינה ארוחת ערב שבת כרגיל, מפה לבנה על השולחן. נרות דלקו ישבנו כולנו שקטים סביב השולחן. היתה כבר אוירה קשה באויר. אבא בירך בכוס יין ואמא על הנרות ואני לרגע לא העליתי בדעתי שבזה הרגע מסתיימים החיים שלנו כמשפחה מאושרת ואוהבת. ומאותו יום שישי, הזכור לי כל כך ברור, התחילו הצרות. הכל השתנה במהירות. לא משפחה, לא אמא, לא אבא, לא בית. כאילו הכל נגמר. השלב הראשון של הגרמנים היה לשרוף את בית הכנסת. לאחר מכן התחילו הגזרות על האוכלוסיה היהודית. הטלאי על הזרוע, עבודות כפיה בכול העבודות, מלווים בהשפלות, מכות וגם מוות. אכזריות ללא מעצורים. לאחר מכן סגרו אותנו בגטו. הגטו הוקם באפריל 1940. עזבנו את הבית שלנו, לקחנו רק את הדברים הנחוצים ביותר ועברנו לגור אצל חברה של פולה בחדרון קטן שבקושי נכנסנו אליו. היינו 5 נפשות כי אחי ברח לרוסיה לפני כניסת הגרמנים לפולין. החיים היו מאד קשים. ממון לא היה לנו. אבא כמובן כבר לא עבד. פולה היתה המפרנסת הראשית. היא תפרה לגרמניות חגורות בטן וחזיות, עבדה מאד קשה עד מאוחר בלילות ובתמורה היתה מקבלת מזון וזה הציל את מצבנו. אמי גם עבדה בכל עבודה אפשרית כדי לעזור. אני הייתי סורגת ומתקנת גרביים עבור תשלום ואולי גם קצת עזרתי. יום אחד באו אלינו זוג פולנים והציעו להורי לקחת אותי אליהם. הם גרו באיזה כפר, לפי הבנתי אז מאד מרוחק סְטַרַחוֹבִיצֶה והבטיחו שתמורת עבודות סריגה שלי הם ידאגו לספק מצרכים למשפחתי כגון ת. אדמה, לחם, קמח ועוד. ההחלטה היתה מאד קשה להורי, ואני לא כל כך הבנתי אבל רציתי לעזור כי מצבנו היה בכי-רע. והכי קשה היה לראות את הסבל של אבא, שכל החיים עבד ופרנס אותנו בכבוד, היה מתוסכל וחסר אונים. אני זוכרת שמאד פחדתי ובלילות בכיתי. גם את אמי קשה היה להכיר. לפני המלחמה היתה אשה נאה וניהלה בית למופת. סבלה בשקט, התגעגעה לאחי שברח לרוסיה וניסתה לעזור לכולנו בכל דרך. היה לה קשה לראות אותנו רעבים. ההחלטה היתה לנסות. לזוג הזה לא היו ילדים. יום אחד הגיעו ולקחו אותי. היה זה רגע מאד קשה בשביל הורי. ריחמתי עליהם. לא בכיתי עד שהתרחקנו מהבית. יתכן שהורי חשבו להציל אותי בדרך זו. אינני זוכרת כמה זמן הייתי שם אבל את התקופה הזו לא אשכח לעולם. . .

היום 18 שנה מאז שרעייתי מרים (מניה) גליק לבית סמט, הפסיקה בכתיבתה את זכרונותיה, ומצב בריאותה קרס בדיוק ביום הולדתה, ב- 10 בחודש יולי 2013.
היום החלטתי להמשיך לכתוב את קורות חייה כפי שסיפרה לי במשך 68 שנים מאז שהכרתי אותה בשנת 1947 במחנה הגרוש מס' 68 בקפריסין.

כך סיימה: . . . לפני שעלינו לרכבת וזה הציל אותנו ואת אלה שעמדו לידנו . . .

אותה רכבת הובילה אותנו לצחנה השמדה אושוויץ. ירדנו מהקרונות לצלילי התזמורת. סביבנו ראינו אנשים לבושים בגדי פסים. חשבנו שאנשים לובשים פיג'מות. פרצתי בצחוק לראות איך עמדנו אחת מול השניה מגולחי ראש, לבושים בגדים קרועים ארוכים או קצרים, צמודים לגוף או רחבים מאד. הכל בריצה, מקלחת, חיטוי וקעקוע.
זה המספר המלווה אותי עד היום: A – 14289, מספר עוקב למספרה של פולה אחותי. תמיד היינו יחד. פולה שמרה עלי יומם וליל. למזלנו היינו בין בני עירנו סטרכוביצה – ווירז'בניק. פגשתי במחנה את המדריכה שלי מקבוצת בני עקיבא רוזיה ליבסקינד.

צולם בשנת 2003

ראיתי את אבא ואת הדוד מאחורי גדר התיל במחנה של גברים. אדם שבור נפנף אלינו ותו לא. מסדר בוקר וסלקציה, מי לעבודה ומי לתנורי שרפה. מלחמה יום יומית. צהריים דחיפות לקבלת עוד קצת מי מרק.
באחד הימים גם אני נדחפתי לקבל תוספת מרק, היה בלגן נוראי, עד אשר קצין גרמני שחרר את כלבו להסדיר סדר. הכלב קפץ עלי ונשך ברגלי עד לעצם. הדם זרם והכאבים נוראים. קבלתי חום. פולה עשתה הכל בכדי להסתיר את הפצע עד למסדר בוקר, עד לסלקציה יומית. פולה בעזרתם של בני עירנו העמידה אותי בזמן הסלקציה בשורה אמצעית ומרחה את פני באדום להסתיר את החיוורון. המשכתי כאילו כלום לא קרה. לא העזתי לפנות לקבל עזרה רפואית, שבסופה העברה למשרפה. הכול הודות לפולה אחותי היקרה.
באחד הימים התפשטה שמועה כי עומדים לשלוח אותנו למשרפה ולי היתה פרוסת לחם ממה ששמרתי. אמרתי לפולה שאני רוצה לאכול לפני שישרפו אותי ופולה לא הבינה ובכתה. למחרת כאשר ביטלו את הגזרה ונשארנו בחיים, אז אני בכיתי כי נשארתי בלי לחם.
שמענו התפוצצויות. השמועה התפשטה. הרוסים מתקרבים לאושוויץ. הגרמנים לא הספיקו לשרוף אותנו והחליטו להעביר ולהשלים את משימתם במקום אחר. בקור ושלג מזרח אירופאי, בגדים מינימלים ונעלי עץ, בריאות ירודה יצאנו לכוון ברגן בלזן. (BERGEN BELZEN). בדרך, מי שלא היה יכול להמשיך נורה. היו רבים שנשארו. הפעם פולה לא רצתה להמשיך להתקדם. הפעם אני התחננתי ובקשתי ממנה להמשיך. היום קוראים לזה צעדת המוות. חולים ומטורפים.
כאן אני חליתי בטיפוס ובדלקת קרום המוח. מכאן אני לא זוכרת כלום. מסיפורים של פולה נודע חי כי אבדתי את ההכרה. היה זה ימים ספורים לפני כניסת צבא בריטי למחנה ברגן בלזן.

תרגם מגרמנית: ד.ג. – "זה מחנה רכוז ברגן בלזן, שוחרר על ידי הארמיה השניה הבריטית ב- 15 בחודש אפריל 1945.
10,000 גויות נמצאו כאן ועוד 15,000 מתו מיום השחרור. זה הסדר החדש באירופה דוגמא לתרבות הנאצי"

להמשך זיכרונותיה של סבתא מרים מהמלחמה הנוראה,  הקישו כאן